הקושי במעבר מחיתול לאסלה
אצל חלק מהילדים תהליך הגמילה כרוך בקשיים, ומה שנראה בתחילה כעניין פשוט עלול להסתבך.
אחד ההסברים לכך נעוץ בשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד. בהתפתחות תקינה הילד נגמל מחיתולים בסביבות גיל שנתיים-שלוש, כאשר הוא מפתח אוטונומיה בסיסית – יכולות מוטוריות וקוגניטיביות, תחושת כוח, עצמאות וביטחון. יכולות אלו מפחיתות את תלות הילד בהוריו והוא חותר לעצמאות ולשליטה על חייו, ומתוך כך גם על גופו, אך מצד שני הוא עדיין נזקק לתמיכת הוריו. לא סתם תקופה התפתחותית זו מכונה גם תקופת ה-'Terrible Two'.
בזמן הזה, להורה אתגר משל עצמו – להכיל את השתחררותו של הילד מתלות מוחלטת, לפתח את היכולת לכבד את נפרדותו ועצמאותו של הילד, לסמוך עליו ולהעביר אליו את תחושת האחריות והשליטה על גופו. לא תמיד זה פשוט…
ההורה מעוניין לעזור לילדו להיגמל מהחיתול, וחווה קושי כאשר הילד "מפספס" פעמים רבות למרות מאמציו לעזור לו. לעיתים, עלולים להצטרף לתהליך מאבקי כוח ושליטה, הנובעים ממקרים בהם, למשל, ההורה מציע לילד ללכת לשירותים, הילד מגיב באמירה כגון: "אין לי פיפי" ודקה לאחר מכן הילד מרטיב את בגדיו. ההורה עלול לפרש זאת כ"הילד עושה לי דווקא", פרשנות שעלולה להוביל לרגשות לא נעימים אצל שני הצדדים ולהשפיע באופן שלילי על המשך התהליך.
במקום להניח שהילד 'עושה דווקא', חשוב לשאול -מדוע הוא מתנהג כך?
ייתכן כי הילד מעוניין להחליט עבור עצמו, ייתכן שקיים חשש אמיתי מהמפגש עם האסלה, ייתכן גם שהוא עסוק באותו רגע במשהו אטרקטיבי יותר או שאינו מזהה (פיזית) את הרגע שבו הוא צריך ללכת לשירותים.
כך או כך, כאן המקום להבין כי המוטיבציה הבסיסית של הילד היא להיפרד מהחיתול ולעבור לעשות את צרכיו בשירותים, אולם לעיתים לוקח לו זמן להסתגל להרגלים החדשים.
החשש מעשיית צואה באסלה או בסיר
בעוד שרוב הילדים לומדים במהירות להטיל שתן בשירותים או בסיר, הגמילה מצואה מהווה אתגר עבורם. אצל חלק מהילדים מופיע פער של 9-12 חודשים בין הגמילה משתן לבין הגמילה מצואה, ובטווח הזמן הזה יכולים להיווצר סיבוכים המשפיעים על מצבו הרגשי של הילד ועל היחסים שלו עם הסביבה.
בפרידה מהקקי ישנו אלמנט של פחד אשר במקרים מסויימים עלול להפוך לחרדה של ממש. לרוב, הפחד הוא מפני עשיית הצרכים באסלה או מה שמכונה 'חרדת אסלה'.
מה זו בעצם 'חרדת אסלה'?
במונחים דינמיים, הצואה מקושרת עם פנטזיות הקשורות לגוף ולשלמותו, ויציאת הצואה מהגוף עלולה להחוות כהתפרקות של הגוף. עבור הילד, המפגש עם האסלה עלול להיות מפחיד כשלעצמו, ובנוסף לכך החוויה שבה הוא מפיל לתוכה משהו ממנו עלולה לעורר בו אימה. הילד יכול לתהות, למשל, לאן נעלמת הצואה? האם גם אני יכול להיעלם כך?
בנוסף, ישנם ילדים הנבהלים ממראה הצואה, במיוחד כאלו שלא נחשפו למראה קודם לכן, וגם תגובת ההורה עלולה לעורר חרדה, למשל כאשר ההורה מבלי משים מגיב למראה הצואה באופן שמשדר לילד גועל ודחייה.
הקושי הנובע משינוי בהרגלים
ראשית, כפי שהזכרתי קודם, גמילה מחיתולים מצריכה שינוי בהרגלים ולעיתים קיים פער, אפילו של מספר חודשים, בין הלמידה של הפרשת שתן באסלה לבין הלמידה של הפרשת צואה באסלה.
בתהליך הגמילה נדרשת למידה של תנוחה חדשה (ישיבה על האסלה), מיקום הצואה משתנה והיא כבר אינה מוחזקת ועטופה בחיתול, אלא מתנתקת מהגוף ונופלת לאסלה. כמו כן, לעיתים הפחד מפני התרוקנות באסלה קשור לזיכרון גופני של כאב פיזי, חשש מפני נפילה לאסלה, או חשש מחדר השירותים עצמו. לעיתים קרובות, נוכל להבחין כי ישנה קורלציה בין החרדה המתפתחת בתהליך הגמילה לבין חששות ופחדים בתחומים נוספים וקושי כללי עם שינויים.
עם הזמן נוצרת מערכת יחסים שלמה של הילד עם המבוגרים סביב נושא הגמילה. ההורים מתוסכלים ומתוחים, מנסים לזהות את הסימנים המוכרים ו'מתחננים' או מנסים 'לפתות' את הילד לשבת על האסלה.
מה עושים במקרים שבהם הילד מתקשה לעשות את המעבר מהחיתול לאסלה?
1. להורים הנמצאים בתהליכי גמילה ראשוניים, אני ממליצה בראש ובראשונה לקרוא את המאמר הנמצא כאן באתר: "קשיים וסיבוכים בתהליכי גמילה מחיתולים". רכישת ידע והתארגנות נכונה יכולות למנוע צרות בהמשך.
2. אם בכל זאת אתם נתקלים בחשש של הילד מפני עשיית הצרכים באסלה (או בסיר), אני ממליצה לא להתרגש ולקבל שזה חלק מהתהליך הטבעי של הסתגלות הילד לדרישות החדשות שניצבות בפניו. אל תחזירו מיד את החיתול בטענה כי אינו בשל, ותנו לילדיכם זמן הסתגלות.
3. נסו להעביר את הילד לישיבה (גם בנים) בכל מפגש עם האסלה -גם לפיפי וגם לקקי. אצל ילדים רגישים המבטאים קושי ביחס לשינויים, המעבר מעמידה לישיבה הוא מאתגר. בנוסף, בגיל הזה הילדים לא תמיד מזהים מה הצרכים שלהם, וכשהם יושבים להטלת השתן יוצאת גם הצואה ולהיפך. בצורה זו נאפשר להם ריבוי 'הזדמנויות למידה' להתיידדות עם הישיבה על האסלה, מה שיעזור להם בהפחתת החרדה. בהמשך, המעבר לעמידה אצל בנים מתבצע בקלות באמצעות הדגמה (modeling).
4. למדו את הילד להתרגל לצואה שלו. התייחסו אליה בטבעיות ואף באופן חיובי, כאל יצירה שהוא מעניק לכם. שבחו את הילד על כל ניסיון לשבת על האסלה ונסו לגרום לו להתיידד עימה. כמו כן, אפשר לשלב משחק סביב עשיית הצואה באסלה. למשל משחק דמיוני עם בובה שעושה את צרכיה באסלה, זריקת קובייה לאסלה והקשבה לרעש המגניב שהיא מייצרת ועוד.
5. היו אסרטיביים בהצבת הדרישה להתרוקן בשירותים, אך נסו להימנע ממאבקי כוח.
6. אל תשאלו את הילד אם הוא צריך לשירותים, אלא אמרו לו "הגיע הזמן ללכת לשירותים, בוא אעזור לך" או "לפני שאנחנו יוצאים כולם הולכים לשירותים" וכו'.
7. אם בכל זאת הילד אומר "אין לי" או מתנגד ללכת לשירותים, השתדלו לכבד את רצונו, כשאפשר להוסיף ולומר לו: "כשתרגיש שהפיפי או הקקי רוצים לצאת תגיד לנו ונלך לשירותים". זה אמנם לא פשוט להורה לראות את ילדו מתאפק ולא ניגש להתרוקן, אך יחד עם זאת, יש בכך מסר חשוב: "הגוף שלך הוא שלך ובאחריותך". אם הילד ירצה להיות יבש ונקי הוא ילמד להתרוקן בזמן ולנהל את גופו (כן, וגם להקשיב למבוגרים כשמציעים לו ללכת לשירותים).
8. השתמשו בטקסים קבועים לישיבה על האסלה, למשל לאחר שחוזרים מהגן או לאחר ארוחת הערב, ושבחו את הילד גם על ניסיונות ולא רק על הצלחות.
9. שימו לב לתגובה שלכם כאשר הילד מודיע שהוא צריך קקי או כאשר הוא 'מפספס' ומתרוקן בבגדים או על הרצפה. השתדלו להגיב בטבעיות ובאופן קורקטי, ללא עוצמות רגשיות.
10. חיזוקים – במקרים מסויימים ניתן להשתמש בחיזוקים קטנים וסמליים אך אטרקטיביים. חיזוק יכול לתרום בהעלאת המוטיבציה של הילד. כאשר הילד נמצא בחרדה, החיזוק (בנוסף לנוכחות ההורה) יכול לעזור לו להתגבר עליה. יחד עם זאת, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע לגבי אופן השימוש בחיזוקים. הורים רבים מבטיחים פרסים, עושים טבלאות ומדביקים מדבקות באופן שאינו משרת את תהליך הגמילה.
11. אם ההתנגדות ממשיכה – נסו לשאול את עצמכם מה הסיבה לכך?
לסיכום,
בתהליך הגמילה מחיתול, המבוגר הוא עוגן עבור הילד. הוא מציב בפני הילד את הדרישה להיפרד מהחיתול ולעבור לסיר או לאסלה. במקביל, הוא אמור להדריך ולהוביל את הילד בדרכו החדשה. כאמור, לעיתים אין זה פשוט וישנם ילדים המציבים אתגר בפני הוריהם ובפני הצוות החינוכי.
מניסיוני אני מוצאת כי לעיתים, לאחר תקופה של ניסיונות גמילה לא מוצלחים, ההורים מרגישים מבולבלים ומותשים. במקרה כזה אל תחכו ופנו לאיש מקצוע – לפעמים מספיקה פגישה אחת כדי לשנות את המצב.