קשיים וסיבוכים בתהליכי גמילה מחיתולים
אצל חלק מהילדים תהליך הגמילה כרוך בקשיים, ומה שנראה בתחילה כעניין פשוט עלול להסתבך.
אחד ההסברים לכך נעוץ בשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד. בהתפתחות תקינה הילד נגמל מחיתולים בסביבות גיל שנתיים-שלוש, כאשר הוא מפתח אוטונומיה בסיסית – יכולות מוטוריות וקוגניטיביות, תחושת כוח, עצמאות וביטחון. יכולות אלו מפחיתות את תלות הילד בהוריו והוא חותר לעצמאות ולשליטה על חייו, ומתוך כך גם על גופו, אך מצד שני הוא עדיין נזקק לתמיכת הוריו. לא סתם תקופה התפתחותית זו מכונה גם תקופת ה-'Terrible Two'.
בזמן הזה, להורה אתגר משל עצמו – להכיל את השתחררותו של הילד מתלות מוחלטת, לפתח את היכולת לכבד את נפרדותו ועצמאותו של הילד, לסמוך עליו ולהעביר אליו את תחושת האחריות והשליטה על גופו. לא תמיד זה פשוט…
ההורה מעוניין לעזור לילדו להיגמל מהחיתול, וחווה קושי כאשר הילד "מפספס" פעמים רבות למרות מאמציו לעזור לו. לעיתים, עלולים להצטרף לתהליך מאבקי כוח ושליטה, הנובעים ממקרים בהם, למשל, ההורה מציע לילד ללכת לשירותים, הילד מגיב באמירה כגון: "אין לי פיפי" ודקה לאחר מכן הילד מרטיב את בגדיו. ההורה עלול לפרש זאת כ"הילד עושה לי דווקא", פרשנות שעלולה להוביל לרגשות לא נעימים אצל שני הצדדים ולהשפיע באופן שלילי על המשך התהליך.
במקום להניח שהילד 'עושה דווקא', חשוב לשאול -מדוע הוא מתנהג כך?
ייתכן כי הילד מעוניין להחליט עבור עצמו, ייתכן שקיים חשש אמיתי מהמפגש עם האסלה, ייתכן גם שהוא עסוק באותו רגע במשהו אטרקטיבי יותר או שאינו מזהה (פיזית) את הרגע שבו הוא צריך ללכת לשירותים.
כך או כך, כאן המקום להבין כי המוטיבציה הבסיסית של הילד היא להיפרד מהחיתול ולעבור לעשות את צרכיו בשירותים, אולם לעיתים לוקח לו זמן להסתגל להרגלים החדשים.
החשש מעשיית צואה באסלה או בסיר
בעוד שרוב הילדים לומדים במהירות להטיל שתן בשירותים או בסיר, הגמילה מצואה מהווה אתגר עבורם. אצל חלק מהילדים מופיע פער של 9-12 חודשים בין הגמילה משתן לבין הגמילה מצואה, ובטווח הזמן הזה יכולים להיווצר סיבוכים המשפיעים על מצבו הרגשי של הילד ועל היחסים שלו עם הסביבה.
בפרידה מהקקי ישנו אלמנט של פחד אשר במקרים מסויימים עלול להפוך לחרדה של ממש. לרוב, הפחד הוא מפני עשיית הצרכים באסלה או מה שמכונה 'חרדת אסלה'.
מה זו בעצם 'חרדת אסלה'?
במונחים דינמיים, הצואה מקושרת עם פנטזיות הקשורות לגוף ולשלמותו, ויציאת הצואה מהגוף עלולה להחוות כהתפרקות של הגוף. עבור הילד, המפגש עם האסלה עלול להיות מפחיד כשלעצמו, ובנוסף לכך החוויה שבה הוא מפיל לתוכה משהו ממנו עלולה לעורר בו אימה. הילד יכול לתהות, למשל, לאן נעלמת הצואה? האם גם אני יכול להיעלם כך?
בנוסף, ישנם ילדים הנבהלים ממראה הצואה, במיוחד כאלו שלא נחשפו למראה קודם לכן, וגם תגובת ההורה עלולה לעורר חרדה, למשל כאשר ההורה מבלי משים מגיב למראה הצואה באופן שמשדר לילד גועל ודחייה.
במאמר נוסף, "הקושי במעבר מחיתול לאסלה", הנמצא כאן באתר, תוכלו לקרוא על מגוון עצות שימושיות למקרים שבהם הילד מתקשה לעשות את המעבר מהחיתול לסיר או לאסלה.
בנוסף לקושי שעלול ללוות את המעבר לאסלה, קיימים שלושה סוגי סיבוכים נוספים במהלך הגמילה מהחיתולים, המהווים אתגר להורים ונדון בהם כעת:
התרוקנות בחיתול בלבד (במקום באסלה או בסיר):
זהו מצב שבו הילד נגמל באופן חלקי. במהלך היום, הוא מסתובב ללא חיתול ומתפנה משתן באופן עצמאי וללא קושי מיוחד, ולעומת זאת, כאשר צריך להתפנות מצואה הוא מבקש חיתול. לפעמים ישנו ריטואל משפחתי שבו לאחר הארוחה או האמבטיה שמים חיתול, והשעון הביולוגי של הילד מתוזמן להתרוקנות בזמן הזה. לעיתים המבוגרים בסביבה מציעים לילד חיתול על-פי סימנים מוכרים.
מדוע זה קורה?
ראשית, כפי שהזכרתי קודם, גמילה מחיתולים מצריכה שינוי בהרגלים ולעיתים קיים פער, אפילו של מספר חודשים, בין הלמידה של הפרשת שתן באסלה לבין הלמידה של הפרשת צואה באסלה.
בתהליך הגמילה נדרשת למידה של תנוחה חדשה (ישיבה על האסלה), מיקום הצואה משתנה והיא כבר אינה מוחזקת ועטופה בחיתול, אלא מתנתקת מהגוף ונופלת לאסלה. כמו כן, לעיתים הפחד מפני התרוקנות באסלה קשור לזיכרון גופני של כאב פיזי, חשש מפני נפילה לאסלה, או חשש מחדר השירותים עצמו. לעיתים קרובות, נוכל להבחין כי ישנה קורלציה בין החרדה המתפתחת בתהליך הגמילה לבין חששות ופחדים בתחומים נוספים וקושי כללי עם שינויים.
עם הזמן נוצרת מערכת יחסים שלמה של הילד עם המבוגרים סביב נושא הגמילה. ההורים מתוסכלים ומתוחים, מנסים לזהות את הסימנים המוכרים ו'מתחננים' או מנסים 'לפתות' את הילד לשבת על האסלה.
לעיתים, ישנם ניסיונות חד-פעמיים למנוע מהילד את החיתול, אך ניסיונות כאלו אינם מומלצים משום שהם יוצרים תחושת הפתעה ובהלה אצל הילד, ועלולים להגביר את החרדה ואת ההתנגדות לתהליך הפרידה מהחיתול.
הנה מספר המלצות ראשוניות:
1. ראשית, כפי שצוין קודם, לעיתים לוקח לילד זמן לעבור מהחיתול העוטף והמוגן לאסלה, ויש לאפשר לו את הזמן הזה מבלי למהר ולהציע חיתול. יחד עם זאת, אם אתם חשים שהילד נמצא במצוקה במשך תקופה ארוכה, או מתחיל לפתח דפוס של התאפקות – כדאי לשקול מתן חיתול (רק לשם עשיית הצואה) על מנת למנוע מצב של עצירות.
2. נסו להעביר את הילד לישיבה (גם בנים) בכל מפגש עם האסלה -גם לפיפי וגם לקקי. אצל ילדים רגישים המבטאים קושי ביחס לשינויים, המעבר מעמידה לישיבה הוא מאתגר. בנוסף, בגיל הזה הילדים לא תמיד מזהים מה הצרכים שלהם, וכשהם יושבים להטלת השתן יוצאת גם הצואה ולהיפך. בצורה זו נאפשר להם ריבוי 'הזדמנויות למידה' להתיידדות עם הישיבה על האסלה, מה שיעזור להם בהפחתת החרדה. בהמשך, המעבר לעמידה אצל בנים מתבצע בקלות באמצעות הדגמה (modeling).
3. לאחר תקופה של מספר שבועות, כאשר הגמילה התבססה ואתם חשים כי הילד רגוע יותר, תכננו את המעבר לשירותים וערכו תהליך פרידה מסודר מהחיתול.
במקרה ואתם מוצאים עצמכם "תקועים" זמן רב מדי בשלב החיתול, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי בטרם ההרגלים והפחדים ישתרשו ויתקבעו.
התרוקנות בבגדים:
זהו מצב שבו במהלך היום הילד מסתובב ללא חיתול, אך עושה את כל היציאות (או חלק מהן) בבגדים. לעיתים הדבר מלווה גם בהתאפקות לאורך זמן. חלק מהילדים מתרוקנים בצורה זו רק במקום מסויים, כדוגמת הבית או גן הילדים, וחלקם גם במקומות נוספים. חלק מהילדים משתפים פעולה עם החלפת הבגד המלוכלך וחלק לא, חלקם עושים יציאה אחת גדולה וחלקם טיפין-טיפין. כך או כך, התפנות הילד בבגדיו מביאה הורים וצוותים חינוכיים למצבי קצה של לחץ, תסכול, אכזבה וכעס, והסביבה מתייחסת להתלכלכות של הילד באופן שלילי ולא סובלני. הדבר משאיר הורים רבים מבולבלים וחסרי אונים כשבניסיון לעזור לילד מנסים ההורים שיטות שונות, לא תמיד בהצלחה מרובה.
כרקע לתהליך, צריך להבין כי עבור הילד החוויה של עשיית הצואה היא חוויה של יצירה ומרחב-ביניים, לכן רבים מהם אוהבים להתעסק עם ה'דברים שיוצאים מהם'. ברמה החושית מדובר בחומר שהוא מעורר ומעניין, ולכן טבעי שחלקם ירצה לגעת ולהריח, עבורם זוהי פעילות מענגת.
הבעיה נוצרת בשל התגובות שהילד מקבל מהסביבה, משום שאז מתפתח מערך יחסים בין הילד למבוגר המתאפיין בהתחזקות הולכת וגוברת של 'ההצטאות', ומעורבים בו רגשות בעוצמה גבוהה
הטיפול במקרה שבו הילד מתרוקן בבגדיו מתמקד באבחון של הקושי הרגשי והפיזיולוגי ובהבנייה של תוכנית התערבות התומכת במעבר לאסלה, תוך כדי תמיכה והדרכה להורים ולצוות הגן.
התרוקנות בבגדים:
זהו מצב שבו במהלך היום הילד מסתובב ללא חיתול, אך עושה את כל היציאות (או חלק מהן) בבגדים. לעיתים הדבר מלווה גם בהתאפקות לאורך זמן. חלק מהילדים מתרוקנים בצורה זו רק במקום מסויים, כדוגמת הבית או גן הילדים, וחלקם גם במקומות נוספים. חלק מהילדים משתפים פעולה עם החלפת הבגד המלוכלך וחלק לא, חלקם עושים יציאה אחת גדולה וחלקם טיפין-טיפין. כך או כך, התפנות הילד בבגדיו מביאה הורים וצוותים חינוכיים למצבי קצה של לחץ, תסכול, אכזבה וכעס, והסביבה מתייחסת להתלכלכות של הילד באופן שלילי ולא סובלני. הדבר משאיר הורים רבים מבולבלים וחסרי אונים כשבניסיון לעזור לילד מנסים ההורים שיטות שונות, לא תמיד בהצלחה מרובה.
כרקע לתהליך, צריך להבין כי עבור הילד החוויה של עשיית הצואה היא חוויה של יצירה ומרחב-ביניים, לכן רבים מהם אוהבים להתעסק עם ה'דברים שיוצאים מהם'. ברמה החושית מדובר בחומר שהוא מעורר ומעניין, ולכן טבעי שחלקם ירצה לגעת ולהריח, עבורם זוהי פעילות מענגת.
הבעיה נוצרת בשל התגובות שהילד מקבל מהסביבה, משום שאז מתפתח מערך יחסים בין הילד למבוגר המתאפיין בהתחזקות הולכת וגוברת של 'ההצטאות', ומעורבים בו רגשות בעוצמה גבוהה
הטיפול במקרה שבו הילד מתרוקן בבגדיו מתמקד באבחון של הקושי הרגשי והפיזיולוגי ובהבנייה של תוכנית התערבות התומכת במעבר לאסלה, תוך כדי תמיכה והדרכה להורים ולצוות הגן.
עצירות והתאפקות:
ממה נובעת ההתאפקות?
ישנם ילדים שבנוסף לרצונם להימנע כמה שיותר מביקור בשירותים (עקב חרדת אסלה) גם אינם מעוניינים להתלכלך. הם מוצאים שההתאפקות היא אמצעי מוצלח לשליטה על גופם, ואינם מודעים להשלכות שיש לכך מבחינת הכאב הפיזי הכרוך בעצירות.
ישנם ילדים שאצלם ההתאפקות מתחילה דווקא מעצירות, והם מנסים להימנע מהכאב הפיזי הכרוך בהתרוקנות.
לעיתים, ההתאפקות מתחילה מתוך צורך פסיכולוגי בשליטה גופנית, אך בהמשך היא מקבלת גם גוון של שליטה ביחסים עם ההורה. נוצר קשר הורה-ילד מיוחד סביב ההתאפקות, והעיסוק הממושך של כל הבית סביב היציאות מהווה סיבה מספקת עבור הילד להמשיך ו'לסבול'.
לאחר תקופה מסויימת כבר קשה לילד להפסיק להתאפק, כיוון שההתרוקנות הופכת קשה וכואבת, וכך נוצר מעגל של התאפקות – עצירות – התרוקנות, וחוזר חלילה.
רבים מההורים נעזרים בטיפול תרופתי בעצת הרופא, אולם טיפול זה אינו מטפל בשורש הבעיה אלא רק בסימפטום, ובנוסף הוא עלול לגרום לתלות ממושכת בתרופה.
טיפול בילדים שפיתחו דפוס התאפקות:
• אבחון הבעיה.
• תמיכה בהורים ובצוות הגן.
• הדרכת הורים.
• המלצות על שינויים באורח החיים של הילד, בעיקר בתחום התזונה.
• הבנייה של תוכנית התערבות התומכת במעבר לאסלה ובקיצור זמני ההתאפקות.
לסיכום המאמר,
לעיתים קרובות עולים קשיים קלים בתהליך הגמילה מחיתולים, אלו יכולים להיפתר בייעוץ קצר או בשיחה עם גננת או חברה קרובה. לעומת זאת, הורים החווים קשיים כגון אלו אשר נידונו במאמר זה, נשארים פעמים רבות לבדם עם הקושי. הלחץ שההורה חווה מהסביבה הקרובה ומהמערכת החינוכית עלול לבלבל ולגרום לבושה, אשמה וחוסר אונים. ההמלצה במקרה כזה היא לפנות לאיש מקצוע ולעבור תהליך מבוקר, מובנה ובעל ערך טיפולי.
