אז מה עדיף: אצבע או מוצץ?
אם נכנסתם לקרוא את המאמר סימן שכבר יש אי אלו "נשמות טובות" שהחלו להעיר לכם על הרגל מציצת האצבע של ילדיכם. נכון, בהתחלה זה נחמד ומתוק אך ככל שהילד גדל מתחיל החשש לנגוס בכם. ובנוסף, הסבתא לוחצת להפסיק, השכן מעיר שאצבע בפה זה לא יפה, רופא השיניים מזהיר, הגננת ממליצה "לשים גבולות" ואתם נשארים מבולבלים וחסרי אונים אל מול ההנאה החושית של ילדיכם ולא יודעים אם זה טוב לו או לא.
אז מה עדיף אצבע או מוצץ?
לפני שננסה לענות על השאלה הזו, נברר מה תפקידם של המוצץ או האצבע בתהליך ההתפתחות של התינוק.
התינוק נולד עם רפלקס מציצה המאפשר את הישרדותו בחודשי חייו הראשונים. רפלקס המציצה משמש לאכילה ובנוסף הוא משמש להרגעה ומעניק תחושת עונג. ניתן לראות לפעמים תינוקות עושים תנועות מציצה כשהם מנסים להירדם או סתם כך. ככל שהתינוק גדל, רפלקס המציצה המולד הולך ודועך באופן טבעי. אולם, כאשר התינוק ממשיך להשתמש במוצץ או באצבע, פעולת המציצה משתמרת וממשיכה לשמש בתפקיד של הרגעה, שיכוך כאב והנאה אוראלית.
התינוק רואה במוצץ או באצבע חלק בלתי נפרד מהגוף שלו, המאפשר לו להירגע במצבים שבהם הוא נסער, כועס, עצוב או חש בכאב. ברגעים אלו התינוק חווה סערה רגשית ותהליך המציצה עוזר לו לחזור לאיזון. המוצץ או האצבע מקלים גם על מעברים. למשל, מעבר מהבית לגן או מעבר מעירות לשינה. פעולת המציצה מנחמת ומקלה על המעבר ועל הפרידה (הזמנית) מההורה.
המוצץ או האצבע מובילים את התינוק גם לדברים פחות חיוביים כמו התכנסות וניתוק מהעולם החיצון, פאסיביות וירידה בתקשורת החברתית.
"אצבע בפה זה לא יפה, כך אמר לי הרופא"
ההבדל הגדול בין המוצץ לאצבע הוא בעובדה הפשוטה שהמוצץ אינו חלק מהגוף של הילד ולכן בזמן הגמילה הרבה יותר קל להיפרד ממנו כי הוא נמצא בשליטה של המבוגר. עוד לפני תהליך הגמילה, המבוגר תוחם את זמני השימוש במוצץ והילד נאלץ ללמוד להתמודד בלעדיו. עם הזמן, בונה לעצמו הילד דרכים חלופיות לנחם את עצמו במצבי מצוקה עד אשר הוא מגיע לשלב שבו הוא מוכן לפרידה מוחלטת מהמוצץ.
האצבע, לעומת זאת, זמינה לילד בכל העת ולהורה אין שליטה עליה. להורה אין את היכולת לבנות הרגלים, ותהליך הגמילה תלוי כמעט אך ורק בכוח הרצון ובמוטיבציה של הילד. לעיתים קרובות הילד אפילו אינו מודע למצבים בהם הוא מכניס את האצבע לפה כיוון שהפעולה הופכת לאוטומטית.
לכן, בעוד שגמילה ממוצץ מתרחשת בד"כ בגילאי 3-6, מציצת האצבע יכולה להימשך עד לעומק גיל ההתבגרות ואף מעבר לכך. עם הזמן הילד רוכש מודעות לכך שמציצת האצבע איננה נורמה מקובלת. הדבר הזה לכשעצמו הוא גורם מוטיבציוני אצל חלק מהילדים אשר מנסים להימנע, לפחות בחברה, מפעולה זו.
חוסר ההצלחה של ההורים בתהליך הגמילה ממציצת אצבע יכול להוביל לתסכול רב, למתחים בין הילד להוריו ולחילוקי דעות בין בני זוג, במידה וכל אחד מהם מחזיק בעמדה שונה.
אם בכל זאת ילדיכם מוצץ אצבע – מה ניתן לעשות?
להלן מספר המלצות להורים :
1. המרת האצבע במוצץ – אם ילדיכם עדיין בגיל הינקות נסו להמיר את האצבע במוצץ. יתכן ותזדקקו למספר ניסיונות כיוון שהתינוק, בצדק, לא יוותר כל כך בקלות על האצבע הנעימה והרכה לטובת תחליף גומי חסר טעם.
2. שחרור וקבלה – אם ילדיכם כבר בגיל שנתיים ויותר ולא מוכן להיפרד מהרגל מציצת האצבע יתכן מאוד שכדאי לכם לקבל את העובדה שכנראה ייקח זמן עד אשר הוא בעצמו ישתכנע שכדאי לו להיפרד מהאצבע. תוכלו לעזור לו בכך, אך יהיה לכם קשה להיאבק בו ואולי גם לא כדאי.
מדוע?
האצבע מהווה מקור עונג עבור הילד ואין הוא מוכן לוותר עליה בקלות. כאשר ההורים ינסו "להיכנס בכל הכוח" בהרגל, הילד עלול להתנגד או אף למצוץ את אצבעו בסתר. מריבות עם ההורים עלולות לגרום לילד תחושה שהוא מאכזב אותם, דבר שעלול להשפיע על דימויו העצמי וליצור מתח במערכת היחסים. האם זה שווה את זה? שאלו את עצמכם את השאלה הזו לפני שאתם נוקטים בצעדים כאלו ואחרים.
3. גבולות של זמן ומקום – ניתן לתחום את מציצת האצבע לזמנים ולמקומות מסוימים. למשל, בגן – לאחר תקופת ההסתגלות, הגננת יכולה להחליט עם הילד על סימן מוסכם שיהיה שייך רק להם, סימן שיזכיר לו להוציא את האצבע. כמו כן, הגננת יכולה לעזור לילד לצאת מהמצב הפאסיבי שבו מתקיימת מציצת האצבע ולעבור למצב אקטיבי של משחק או יצירה. להורים אני ממליצה לחשוב על זמנים ומקומות שבהם "הגיוני" יותר לאפשר את מציצת האצבע. לדוגמה: זמן מנוחה מול הטלוויזיה, או לפני השינה או כאשר הילד נמצא במצוקה.
4. אלטרנטיבה לידיים עסוקות – במידה וילדיכם מוצץ אצבע בזמנים פחות "מקובלים" עזרו לו בעדינות וביצירתיות, ללא מאבק, למצוא פעילות אלטרנטיבית שבה הידיים יהיו עסוקות והנפש תתחיל להתעניין במשהו אחר המסיח את הדעת מפעולת המציצה.
5. חיזוקים – אם ילדיכם מצליח להימנע ממציצת האצבע למשך זמן (לדוגמה כל אחה"צ) שבחו אותו על כך. אולם, אם לא נחל הצלחות אל תעירו לו על מה שהיה ועבר, אין זה יעיל.
6. "אל תעשו" – לא מומלץ לכעוס על הילד, להעליב אותו או להשוות אותו לאחיו ואחיותיו. נסו להבין שאין זה ממש בשליטתו. הגוף של הילד "מבקש" את האצבע ברמה הפיזיולוגית ממש כמו הצורך הפיזיולוגי של מבוגרים לסיגריות, סוכר או כל הרגל אחר אשר גורם לתחושות של עונג ורגיעה גופנית.
כמו כן, לא מומלץ להפתיע את הילד במריחה של תכשירים שונים על הידיים, לא מומלץ להבטיח לו מתנות (זה פשוט לא יעזור) או לאיים עליו (סתם יגרום לכם להרגיש רע עם עצמכם). שיחות "הטפה" ארוכות המדברות להגיון ולשכל גם אינן יעילות. ההנאה החושית הנגרמת כתוצאה ממציצת האצבע חזקה יותר מכל הסבר רציונלי.
7. שיח עם ילדים בוגרים ומתבגרים – ילדים בוגרים ומתבגרים מפתחים מודעות עם השנים. לכן, הם מבינים את הנזקים שמציצת האצבע עלולה לגרום להם ברמה הפיזיולוגית והחברתית. לדוגמה, ילדים מבינים שמציצת האצבע עלולה להסיח את דעתם ולפגוע ביכולת הריכוז שלהם בכיתה, הם מבינים כי ילדים עלולים לצחוק עליהם או אף לדחות אותם חברתית, הם מבינים כי מציצת האצבע אינה נורמה מקובלת. חלק מהילדים אף חשים בושה לנקוט בפעולת מציצת האצבע מול חברים או אנשים קרובים. על כן, שיח פתוח איתם מאפשר העלאת המודעות וחשיבה על דרכים מתאימות שיובילו לגמילה הדרגתית.
